פניני הדף



  • האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע.
    במשך חכמה (פר' בשלח) תמה, לרב אחא בר יעקב דס"ל בשבת (פ"ז עב עיין שם בתוס') דלא נצטוו על הוצאה רק אחר מתן תורה. א"כ למה הוכיח השי"ת את ישראל על המן עד אנה מאנתם וגו'. הא עדיין לא נצטוו על הוצאה. ותירץ דבע"כ צריך לומר דהאיסור שעברו במן היתה איסור עימור. אלא דכתב דזה תליא דפלוגתא דהכא אי איכא עימור שלא בגידולי קרקע, דהמן לא היתה גידולי קרקע. אולם בספורנו (בשלח טז, כז) כתב דבמן היה איסור קוצר, דאע"ג דבא מן השמים, מ"מ לא גרע ממה דאמרו (שבת ק"ז עב) האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב, משום עוקר דבר מגידולו. וה"נ מקום גידולו של המן היה בארץ.
    ולפ"ז יש לומר דגם משום מעמר היה במן, אף למ"ד דאין מעמר אלא בגידולי קרקע. היינו זורה היינו בורר וכו'- בשו"ת הגאון רעק"א (סי' כ) כותב וז"ל: עובדא הוי דרך הלוכי בשבת בחצר בית הכנסת פה ק"ק ליסא, ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר המעורבת, ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי (פ' כלל גדול ה"ב) רוקד והפריחו רוח חיים משום זורה כו', ודין זה הובא להלכה בהגהות שו"ע או"ח סו"ס שי"ט כו'.
    אמנם אחר העיון קצת, נראה לצדד הרבה להקל, דהא צריכין ליתן טעם על הפוסקים הראשונים אשר כל רז לא נעלם מהם, המה הרי"ף והרמב"ם סמ"ג והרא"ש והטור, דלא הביאו הירושלמי הנ"ל שהוא חידוש דין גדול. ולזה היה נראה טעמייהו, דס"ל דדין זה לא סלקא אליבא דהלכתא, דסוגיא דידן פליג, במה דפרכינן: היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, משמע דעיקר מלאכת זורה הוא כעין בורר, דהרוח מוליך ומפריד פסולת מהאוכל. אבל היכא דכולו פסולת, ואינו מברר זה מזה רק מחלקו לחלקים דקים, לאו בכלל זורה הוא. והביא עוד ראי' מסוגיא דב"ק (ס' ע"א). ומסיים: ופסקו כתלמודא דידן נגד הירושלמי, ועיין עוד בביאור הלכה (סי' שי"ט).


Log in to reply
 

הדף היום

האתר הוקדש השבוע לע"נ הרבנית צביה בת חיים בנימין זצ"ל
בא תתחבר לדף היומי!